לפני שנים רבות כתבתי סיפור דמיוני בשם "חלום של בית ספר" _{על בית ספר כזה,} להלן קטע ממנו: 

                                      חלום של בית ספר

"המורים בבית-הספר רצו לדעת מהו בית-ספר שיענה על הזכות לכבוד ועל הצרכים האמיתיים של התלמידים. הם הציעו לילדים בכל כיתה  לחבר ספר  על בית-הספר האידיאלי (הטוב ביותר) בו הם רוצים ללמוד. על פי הצעות הילדים החליטו לקרוא לספר "חלום של בית-ספר".

גליה, רון, מיכה ואלי כתבו את הקטעים הבאים:  

קטע   א' :  תחילתו של יום... (גליה)

מה שאני הכי רוצה?... נגיד ש... המורה נכנסת לכיתה, אומרת שלום, איך אתם מרגישים היום?

מי רוצה לספר על משהו מעניין שקרה בדרך לבית-הספר, או משהו שהרגיז... או משהו מצחיק שקרה? כמו שהיה הבוקר בכיתה. 


אילנה, שיושבת אחרַי, התחילה לספר: "לפני יומיים התעוררתי מאוחר בלילה וגיליתי שאני לבד-לבד  בבית. לא כל כך פחדתי אבל דאגתי - לאן יכלו ההורים שלי ללכת? הדלקתי את כל האורות בבית, פתחתי את הטלוויזיה, לקחתי לי סוכריות ושוקולדים וחיכיתי שהם יחזרו.
לבסוף רק אבא חזר, ואמר: אימא  נסעה לבית-חולים כדי ללדת. בעוד יומים-שלושה היא תחזור הביתה עם התינוקת ו..."

עכשיו חשבתי בלבי, המורה תפסיק אותה "זה לא עניין לבית-הספר", היא תגיד לה, "בבית-ספר צריך ללמוד." 
ולהפתעתי - המורה אמרה: "מזל טוב! אילנה, עכשיו תהיה לך אחות תינוקת ואת תהיי הילדה הגדולה, זה שינוי גדול בחייך."

אריק סיפר משהו אחר:

"אתמול", הוא אמר, "התעצבנתי על הורַי. רציתי לראות תוכנית   בטלוויזיה והם סתם לא הסכימו. ניסיתי לשכנע אותם, להסביר שזה חשוב לי, אבל הם פשוט לחצו על השלט וזהו! ועוד התחילו להטיף לי מוסר" ... הוסיף במרירות.

"בואו נדבר על מה ששמענו מאילנה ומאריק" אמרה המורה. "מה קורה לנו כאשר נוסף ילד למשפחה? מדוע אנחנו רבים עם ההורים שלנו?"

כמה ילדים קמו בשקט ממקומם והתיישבו קרוב למורה. דיברנו על מה שקורה לנו עם ההורים ועם מבוגרים אחרים...

אחד ה'חכמולוגים' אמר: "טוב, זה פער הדורות כך היה וכך יהיה".

"רגע", אמרה המורה, "בואו תחשבו על אפשרות אחרת. נניח שיש לכם הזדמנות לשנות - מה הייתם מציעים?"

ילדים רבים קראו:

- "שהורים ידברו עם הילדים על דברים שקורים במשפחה".

- "מבוגרים חייבים לשמוע מה שיש לילד להגיד להגנתו".

- "אני" - אמרה רותי הקטנה - "אני יודעת ש'הם' לא יקבלו את הצעותיי, אבל  לפחות שישמעו ויידעו מה חשוב לי ומה מפריע לי."

החכמולוג אמר: "איך אפשר לשנות? הרי הם מאמינים שאין מה לדבר עם ילדים. סבא שלי תמיד אומר: 'חרש שוטה וקטן יש להם מעשה ואין להם מחשבה' או  'חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה'... (בבא קמא ח ד'). הם מאמינים שילד אינו מסוגל לחשוב בצורה הגיונית. שהוא  אינו מבחין בין טוב לרע, בין דמיון למציאות או בין אמת לשקר. אז ככה הם מתייחסים אלינו".

המורה, שהקשיבה בשקט, הציעה שני דברים:

1. כִּתבו כללי התנהגות שיוכלו לשפר את המצב

2. כִּתבו חיבור או סיפור קצר על מה שדיברנו היום ותנו להורים לקרוא. 
??? מה פגע  בכבוד הילדים לפי רשימה זו?

ואני שמחה לומר שמה שאז נראה חלומי והזוי - היה למציאות, בארץ ובעולם – אם כי עדיין בקנה מידה קטן מהרצוי. את מצבם של ילדי העולם זה עדיין לא שינה – אך ברור כי הדבר אפשרי, זהו צעד נכון לקראת בית ספר שמכבד את תלמידיו ומקשיב להם.